لَّيْسَ الْبِرَّ أَن تُوَلُّواْ وُجُوهَكُمْ قِبَلَ الْمَشْرِقِ وَالْمَغْرِبِ وَلَكِنَّ الْبِرَّ مَنْ آمَنَ بِاللّهِ وَالْيَوْمِ الآخِرِ وَالْمَلآئِكَةِ وَالْكِتَابِ وَالنَّبِيِّينَ وَآتَى الْمَالَ عَلَى حُبِّهِ ذَوِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينَ وَابْنَ السَّبِيلِ وَالسَّآئِلِينَ وَفِي الرِّقَابِ وَأَقَامَ الصَّلاةَ وَآتَى الزَّكَاةَ وَالْمُوفُونَ بِعَهْدِهِمْ إِذَا عَاهَدُواْوَالصَّابِرِينَ فِي الْبَأْسَاء والضَّرَّاء وَحِينَ الْبَأْسِ أُولَئِكَ الَّذِينَ صَدَقُوا وَأُولَئِكَ هُمُ الْمُتَّقُونَ
سورۃ البقرة, آيۃ 177לא יהיו מעשיכם טובים אם רק תטו את פניכם לעבר המזרח או המערב. המעשים הטובים הם נחלת המאמין באלוהים וביום האחרון ובמלאכים ובספר ובנביאים, והמעניק מרכושו על-אף היותו אהוב עליו, לקרובי המשפחה והיתומים והנזקקים ולהלך בדרכים ולקבצן, ולשחרור עבדים; והמקיימים את התפילה והנותנים זכאת, והמקיימים חוזים אשר התחייבו לקיימם, והעומדים בעוז רוח באסון ובצרה ולעת מלחמה – כל אלה, אמת בפיהם והם היראים
סורת הפרה, פסוק 177
כל בוקר פותחת המורה את השיעור הראשון בסיפורים. לעתים היא מקריאה לילדים ולעתים מבקשת מהם להקריא או לספר סיפור קצר לחבריהם.
עוּמר הוא ילד ביישן ותמיד מנסה להתחמק מקריאת סיפורים. כאשר המורה מבקשת ממנו הוא מסרב. לאחרונה ניהלה אתו המורה כמה שיחות כדי לעודדו ולעזור לו להיחלץ מביישנותו. הם סיכמו שביום שלישי יקריא עמר סיפור לפני הכיתה ועמר אף הכריז שהפעם יעמוד בדיבורו.
אבל ככל שהתקרב הזמן חשב עוּמר עוד ועוד מה לעשות ואיך יוכל להתנער מהתחייבותו. אולי יגיד שהיה צריך ללכת לרופא, אולי סתם לא יבוא אל בית-הספר… לבסוף ניגש אל אמו ושאל אותה: "אמא, מה יקרה אם לא אקיים את הבטחתי למורה?" אמו השיבה לו: "תשמע בני, הבטחה יש לקיים. כפי שנאמר בקוראן, 'המקיימים חוזים אשר התחייבו לקיימם […] כל אלה, אמת בפיהם והם היראים'. עכשיו עליך לחשוב ולהחליט בעצמך מה עליך לעשות".
עוּמר הלך ושינן את הפסוק הזה כל הזמן. ואז ברגע אחד הוא צעק: "אמא, אני הולך מחר לבית-הספר". למחרת הלך עמר אל בית-הספר והקריא את הסיפור בפני הכיתה. כשסיים מחאו לו כל התלמידים כפיים והמורה הכינה לו הפתעה קטנה. ואז אמר לחבריו לכיתה: "תשמעו היטב מה שאני אגיד לכם ותחזרו על זה לפחות עשר פעמים: 'המקיימים חוזים אשר התחייבו לקיימם […] כל אלה, אמת בפיהם והם היראים'".
קל יותר להבטיח מאשר לקיים. זאת יודע כל אחד. מבוגרים נוהגים לחתום על חוזים ולגשת אל בתי-משפט כשאחד הצדדים מפר את הבטחתו. ואולם לא תמיד אפשר לחתום על חוזה, ודאי לא בקרב ילדים. אנו רוצים לחנך את ילדינו שיעמדו בהבטחותיהם משום שחברה שבה למילים אין ערך ואי-אפשר לסמוך על איש היא אנרכיה. הדרישה מן האדם שיעמוד בהבטחתו הופכת גם אותו לאדם אמין בעיני עצמו ולא לשקרן. כך הוא מבין כמה חשוב שלא להשלות את האחר ולא לעורר בו ציפיות לדברים שלא יתגשמו. הוא מבין שגם אם לוחצים עליו להתחייב עליו להדוף את הלחץ ולחשוב פעמיים אם הוא מעריך שהוא יכול ורוצה לעמוד בהבטחתו. מוטב לומר "לא" ולהתעמת עם האחר כעת מאשר להבטיח ולא לקיים. לאחר שהאדם הבטיח עליו לעשות כל מאמץ כדי לעמוד בדיבורו. והקוראן אמנם מעודד אנשים לקיים את התחייבויותיהם.