| מה נאמר לילדה החשה רגשי אשמה על מות אחיה? |
| פרק 1 |
|
الَّذِينَ إِذَا أَصَابَتْهُم مُّصِيبَةٌ قَالُواْ إِنَّا لِلّهِ وَإِنَّا إِلَيْهِ رَاجِعونَ أُولَـئِكَ عَلَيْهِمْ صَلَوَاتٌ مِّن رَّبِّهِمْ وَرَحْمَةٌ وَأُولَـئِكَ هُمُ الْمُهْتَدُونَ (سورۃ البقرة, آيۃ 156-157)
בושרא היא תלמידת כיתה ז', ילדה יפה, מפונקת, שהישגיה הלימודיים בינוניים. בחופשת האביב יצאה משפחתה לחופשה של שבוע ימים בבית-מלון על חוף הים. זה היה חופש אמתי, אווירה של שמש וים ובני המשפחה כולם יחד משחקים ונהנים. אחר צהריים אחד שיחקו הילדים בים, קיימו ביניהם תחרויות למיניהן וכשהחל להחשיך הציעה בושרא לאחֵיה לערוך תחרות ריצה ולראות מי יצא מן המים ויגיע ראשון אל החוף. בושרא רצה בכל כוחה ולא הביטה לאחור. כשהגיעה אל החוף והיא מתנשפת ומתנשמת ראתה את אחיה רצים אחריה. היא שמחה על שהשיגה אותם. פתאום שמעה צעקה רמה, אחיה הצעיר צעק שאחד האחים נעלם. בושרא רצה לאורך החוף כשהיא קוראת להוריה, קוראת למציל. כשהוציאו לבסוף את אחיה מן הים הוא היה ללא רוח חיים. האסון היה כבד, ובושרא האשימה את עצמה. היא אמרה שלולא הציעה לאחים לערוך תחרות ריצה לא הייתה עוזבת אותם ואחיה לא היה טובע. בושרא הרגישה שהיא ממש הולכת ומשתגעת בגלל האובדן. "לא ידעתי שזה 'משחק מוות'", אמרה. עם תום החופשה חזרו כל הילדים אל בית-הספר אבל בושרא סירבה לחזור. "איך אחזור בלי אחי?!" שאלה. "אני מתביישת מכולם", הוסיפה, "מה יגידו עלי, שהרגתי את אחי?!" בושרא נזכרה איך נהגה לעזור לאחיה בשיעורי הבית וחשבה שבאמת אין טעם להמשיך ללמוד משום שאין לה למי לעזור. ואז החליטו היועצת והמחנכת לפעול. הן פנו אל בושרא ואל בני משפחתה ושוחחו אִתם, ניסו לעודד את רוחם. הן אמרו שזה רצון אלוהים, שאליו כולנו חוזרים והוא האחראי על המוות, ולכן אין בושרא אשמה. היועצת ביקשה מבושרא להקריא בקול לפני כולם את פסוק 156 מסורת הפרה: "[כל אלה] אשר בפקוד אותם אסון, יגידו, אנו ביד אלוהים ואליו סופנו לשוב. כל אלה, יישא ריבונם את תפילותיו עליהם ואת רחמיו, והם המישירים לכת". "אולי באמת זו לא הייתה אשמתי", מלמלה בושרא בפעם הראשונה. "בסך הכול שיחקנו, ואיך יכולתי לדעת שפתאום הים יסחף אותו פנימה? גם אמא ואבא לא ידעו. כנראה זה באמת היה רצון אלוהים". הסבר: בחיים עלולים לקרות לאנשים כל מיני אסונות. מהם באשמתם, מהם שלא באשמתם ומהם באשמתם החלקית. הקוראן מעודד את האדם באופן עקיב להיות אחראי למעשיו ולא להטיל את האשמה על האחר. פסוק זה דן באסונות שאינם באשמתנו ולא היה לאל ידינו למנוע אותם. במקרים אלו אין שום סיבה שהאדם יעניש את עצמו ברגשות אשמה ובתחושות דיכאון שלא לצורך. על האדם להבין שזה רצונו של אלוהים. כזה הוא המקרה של בושרא. ילדה קטנה, רק בכיתה ז', שהטילו עליה להשגיח על אחיה והיא אינה מודעת לצפונות הים ולהפכפכנותו. האם עליה להאשים את עצמה כל חייה? ייתכן שהוריה צריכים לשאת באחריות למה שאירע. אין להרשות לילדים קטנים להיכנס עמוק לים ללא השגחה של מבוגר. סביר להניח שאילו היטיבו ההורים לשמור על ילדיהם לא היה הדבר קורה. על כן אין הפסוק הזה מן הקוראן מתאים להורים אבל לבושרא הוא מתאים בהחלט משום שהיא אינה אחראית למה שקרה. |