|
فَإِذَا نُفِخَ فِي الصُّورِ فَلَا أَنسَابَ بَيْنَهُمْ يَوْمَئِذٍ وَلَا يَتَسَاءلُونَ * فَمَن ثَقُلَتْ مَوَازِينُهُ فَأُوْلَئِكَ هُمُ الْمُفْلِحُونَ * وَمَنْ خَفَّتْ مَوَازِينُهُ فَأُوْلَئِكَ الَّذِينَ خَسِرُوا أَنفُسَهُمْ فِي جَهَنَّمَ خَالِدُونَ (سورة المؤمنون, آية 103-101)
בהישמע תרועת השופר, לא עוד ייחשבו קשרי דם ביניהם ביום ההוא, ולא יפנו זה אל זה. אשר מאזניו כבדים יהיו, אלה אנשי חיל. אשר מאזניו קלים יהיו, אלה המיטו אבדון על עצמם, ובגיהינום יהיו לעולמי-עד (סורת המאמינים, פסוקים 101-103).
היום הוא יומה הראשון של יסמין, המורה למדעים, בבית-הספר היסודי הזה ובעבודה בהוראה בכלל. כשנכנסה לכיתה עברו בראשה שאלות רבות: "מה יחשבו עלי התלמידים?" "מה ישאלו?" "איך יתייחסו אלי?"
עכשיו ניסתה להיזכר בדרכי ההוראה שלמדה ומצאה את עצמה מתלבטת באיזו שיטה תשתמש, לפי איזו תאוריה תעבוד ומה הכי מתאים לתלמידיה החדשים. היא ניסתה להרגיע את עצמה: "קודם עלי להכיר אותם כדי לדעת מאיפה להתחיל. לאחר מכן אתאים להם את השיטה המיטבית...".
"בוקר טוב, תלמידים", אמרה להם בחיוך נעים, והמתינה שיענו לה. אולי התשובה הראשונה תאמר לה מיהם תלמידיה...
"בוקר טוב, המורה. את המורה החדשה, נכון? את המורה למדעים?"
"כן", אישרה יסמין.
"וקוראים לך יסמין, נכון?"
"כן", אישרה שוב המורה החדשה והמשיכה: "כמה יפה מצדכם שאתם שואלים לשמי ומתעניינים. גם אני רוצה להכיר אתכם".
עכשיו היא מתחילה לשמוע את שמותיהם לפי הסדר עד שהיא מגיעה לילד אחד שיש לו מה להוסיף: "קוראים לי יוּסף, ואני בנו של מנהל בית-הספר".
"נעים מאוד", והיא ממשיכה בסבב השמות.
לאחר כמה ימים הכירה יסמין את תלמידיה. היא ערכה אבחון כדי למפות את יכולתם וגילתה שיש פערים ביכולות של התלמידים ושהכיתה היא הטרוגנית. לכן החליטה לחלק את הכיתה לקבוצות ולקדם כל קבוצה על פי הקצב שלה. החלוקה נעשתה על פי ציוני התלמידים בתהליך האבחון ועל פי עבודות שנתנה להם לעשות. בסוף השיעור קם תלמיד ואמר לה:
"סליחה, המורה, אני בקבוצה השנייה, אבל אני לא רוצה להיות בקבוצה הזאת...".
זה היה יוּסף. יסמין שיבצה אותו בקבוצה הבינונית והוא מבקש להימנות עם הקבוצה החזקה. יסמין שבה והסבירה כיצד חילקה את הקבוצות והוסיפה שבעוד כחודשיים תשנה את חלוקת הקבוצות על פי הישגי התלמידים.
למחרת קרא המנהל ליסמין: "את יודעת מה עשית?", אמר לה. יסמין הייתה מופתעת מנימת דיבורו של המנהל. הוא לא הניח לה להשיב והמשיך: "למה לא נתת ליוּסף להיות בקבוצה הראשונה? את לא יודעת שהוא הבן שלי?!"
עכשיו, כששמעה יסמין את השאלה, היא נרגעה. היא הסבירה למנהל שהיא אכן יודעת שיוּסף הוא בנו אבל החלטתה הייתה לחלק את התלמידים על פי ציוניהם ויכולתם ולא על פי ייחוסם המשפחתי.
המנהל הופתע: "את נותנת לי הסברים ומתווכחת אתי במקום לומר לי שהבן שלי יהיה בקבוצה הראשונה??" ויסמין השיבה: "אני לא יכולה להעביר אותו משום שהדבר יזיק לו ולא יקדם אותו. אני אעבוד עם כל תלמיד לפי הקצב שלו. תאמין לי שאני עובדת לפי תוכנית מסודרת שמבטיחה קידום לכל תלמיד ואני מאמינה שהתוצאות יהיו טובות".
"אני המנהל כאן ואני מחליט. המילה שלי היא המילה האחרונה. ממחר יוּסף עובר לקבוצה הראשונה".
"אבל ברשותך, המנהל, היום אתה דואג לבן שלך ובוחר בשבילו באיזו קבוצה יהיה. אבל בעוד שנה הוא יהיה בבית-ספר אחר ושם הוא לא יהיה בנו של המנהל. תתאר לעצמך מה זה יעשה לו?! תן לבן שלך להיות שווה בין שווים כדי שיתקדם בזכות עצמו". עכשיו הוציאה יסמין מתיקה את ספר הקוראן, פתחה אותו בסורת המאמינים, פסוקים 101-103, והקריאה למנהל: "בהישמע תרועת השופר, לא עוד ייחשבו קשרי דם ביניהם ביום ההוא, ולא יפנו זה אל זה. אשר מאזניו כבדים יהיו, אלה אנשי חיל. אשר מאזניו קלים יהיו, אלה המיטו אבדון על עצמם, ובגיהינום יהיו לעולמי-עד".
"כל הכבוד לך, יסמין", השיב המנהל. "המילים שלך שוות זהב. חזרי לכיתה שלך ואני סומך על החלטתך. תמשיכי בתוכנית שלך".
הסבר: אכן, פרוטקציות והטבות לבני משפחה הן תופעה מקובלת בעולם. וכי מי לא רוצה לעזור לבן משפחתו? ואולם הנזק של התנהגות זו רב מאוד לכולם. ראשית, החברה מפסידה מכך משום שלא הטובים ביותר זוכים בתפקידים החשובים אלא אלה שיש להם קשרים. זאת ועוד, לעתים הנפגע הוא האדם שזכה בפרוטקציה. למשל, אם יוּסף יושם בקבוצה שאינה מתאימה לו הוא ייפגע משום שלא יבין את החומר, שלא לדבר על כך שילמד שאביו מסדר לו את העניינים ולא הוא צריך להצליח בכוחות עצמו. תשובה נוקבת נתנה יסמין למנהל כששאלה אותו מה יהיה על יוּסף כשילמד בבית-ספר שבו אביו לא יהיה המנהל. והנה בא הקוראן ובסמכותו הרבה נלחם בתופעה הזאת של פרוטקציות והעדפת קרובי משפחה ההורסת את החברה. יפה נהגה יסמין שהשתמשה בפסוק הקוראני החשוב הזה כדי להשיב את המנהל אל הדרך הנכונה.
|
