| מה נאמר לאיש שחולה במחלה אנושה ומצפה לישועה? |
| פרק 12 |
|
وَيَسْتَعْجِلُونَكَ بِالْعَذَابِ وَلَن يُخْلِفَ اللَّهُ وَعْدَهُ وَإِنَّ يَوْماً عِندَ رَبِّكَ كَأَلْفِ سَنَةٍ مِّمَّا تَعُدُّونَ (سورة الحج, آية 47) הם מאיצים בך להחיש את עונשם. אלוהים לא יפר את הבטחתו, ואולם יום אחד אצל ריבונך שקול כנגד אלף שנים לפי מניינכם (סורת העלייה לרגל, פסוק 47).
נוּרָה היא אם לתאומים בני שבע. לפני כשנתיים התגלה שהיא חולה בלויקמיה. מאז חייה מלאים כאב, עצב, תרופות וטיפולים כימיים. כבר אין לה כוח ונמאס עליה הסבל שנגרם לה ולמשפחתה. היא חשבה לשים קץ לחייה כדי להפסיק את הכול אבל לא היה לה די אומץ לעשות כן.
לנוּרָה קשה לראות את ילדיה גדלים והיא אינה יכולה לטפל בהם ולהיות לצדם. היא יודעת שלא תזכה לראות אותם מסיימים את לימודיהם בבית-הספר בתיכון ולומדים באוניברסיטה ובוודאי לא תזכה לראות את נכדיה. בלילה יושבת נוּרָה לבד במרפסת ובוכה. היא אינה יודעת כיצד תקל את סבלה של משפחתה. יום אחד שמע בעלה קול בכי מן המרפסת. הוא ניגש לראות ומצא את אשתו בוכה... הוא החזיק בידה והחל לעודד אותה ולומר לה שאלוהים עוד יקל בסבלה. הוא הזכיר לה את איוב, שסבל מאוד ולבסוף אלוהים גמל לו על הכול. כשאמרה לו שהיא כבר אינה יכולה לחכות ושאלה אותו מדוע מתמהמה אלוהים השיב לה בעלה שאל לה לשכוח את הכתוב בקוראן בסורת העלייה לרגל, פסוק 47: "יום אחד אצל ריבונך שקול כנגד אלף שנים לפי מניינכם". ועל כן עליה להיות סבלנית. הסבר: תקווה, זה מה שכולנו רוצים בחיים. כולנו נאבקים בקשיים וכולנו סובלים וכולנו רוצים שאלוהים יעזור לנו. ובמהלך החיים בני האדם מחכים ומקווים שבעתיד יהיה טוב יותר. ואולם לעתים קרובות העתיד הזה מבושש לבוא. הדבר נכון שבעתיים לנוּרָה, שחולה במחלה אנושה. והנה אלוהים מתמהמה ולא עוזר לה. יפה השיב לה בעלה בהסתמך על הקוראן שקצב הזמן של אלוהים ושלה הם שונים וששכרה עוד ישולם לה במלואו. בכך הוא העניק לה תקווה שחשובה מאוד לכל אחד מאתנו ובמיוחד לחולה. |