| האם לקות למידה קשורה לעצלות או לטיפשות? |
| פרק 8 |
|
لاَ تَقْرَبُواْ مَالَ الْيَتِيمِ إِلاَّ بِالَّتِي هِيَ أَحْسَنُ حَتَّى يَبْلُغَ أَشُدَّهُ وَأَوْفُواْ الْكَيْلَ وَالْمِيزَانَ بِالْقِسْطِ لاَ نُكَلِّفُ نَفْساً إِلاَّ وُسْعَهَا وَإِذَا قُلْتُمْ فَاعْدِلُواْ وَلَوْ كَانَ ذَا قُرْبَى وَبِعَهْدِ اللّهِ أَوْفُواْ ذَلِكُمْ وَصَّاكُم بِهِ لَعَلَّكُمْ تَذَكَّرُونَ (سورۃ الانعام, آية 152) אל תקרבו אל רכוש היתום כי אם בהגינות, עד שיגיע לפרקו. מדדו את מלוא המידה ושמרו על מאזני צדק. לא נטיל על נפש לשאת יותר מכפי יכולתה. וכחורצכם דין, עשו צדק, גם אם יהיה זה נגד קרוב משפחה. היו נאמנים לאשר התחייבתם לאלוהים. אלה הדברים שציווה אתכם למען תיזכרו (סורת המקנה, פסוק 152).
פוּאָד, תלמיד כיתה ד', הוא ילד עצוב שממעט לדבר. יועצת בית-הספר הבחינה שהוא מרבה לשבת בהפסקות מול חדרה ומתבונן לעברה. כשהיא מסתכלת אליו הוא משים עצמו כמחפש מישהו בחצר או מתחיל לנבור בשקית האוכל שלו. זה כחודש שהיא רואה אותו יושב כך אל מול חדרה.
יום אחד הבחינה היועצת שהוא איננו. חשבה לעצמה שוודאי הוא חולה והמשיכה בעבודתה. אבל גם למחרת לא ראתה את פוּאָד וגם ביום שלאחריו. היא מצאה את עצמה יוצאת ומחפשת את ברק עיניו שהאיר את דלת חדרה במבטיו. היא חיפשה אותו בחצר בין הילדים המתרוצצים ולא מצאה. היא פנתה אל אחד מבני כיתתו ששיחקו בחוץ ושאלה: "פוּאָד נעדר היום?" "לא", השיב לה הילד. "הוא אף פעם לא נעדר. הוא בכיתה". "למה הוא לא יוצא לשחק?" שאלה היועצת. "הוא מסרב לשחק אתנו", השיב לה הילד. "אה... תודה תודה", אמרה היועצת ושבה לחדרה. עם תום ההפסקה היא פנתה אל מחנך כיתתו של פוּאָד וביקשה ממנו שיאפשר לה לשוחח עם פוּאָד. היועצת הסבירה לאב שהמחנך וכל צוות המורים מתרשמים שפוּאָד הוא תלמיד רציני שמשקיע בלימודים. אבל עלה החשש שייתכן שיש לו ליקוי למידה כלשהו המקשה עליו את הלימודים. אין זה אומר שהוא לא נבון או שרמתו השכלית נמוכה. "אנו רוצים להפנות אותו לאבחון אצל פסיכולוג", אמרה, "כדי לראות איך אפשר לעזור לו. אבל חשוב שאתה, אביו, תאמין ביכולת של בנך ולא תקשה עליו משום שהוא עושה כמיטב יכולתו. אם תמשיך ללחוץ עליו אתה תכשיל אותו יותר ותוביל אותו לייאוש. ואולם אם אתה תדע להעריך אותו ואת מאמציו זה רק יקל עליו וישפר את הרגשתו ואת הצלחתו. אתה מכיר את הפסוק החשוב מן הקוראן האומר, 'לא נטיל על נפש לשאת יותר מכפי יכולתה'". אביו של פוּאָד עוד היסס קצת. לא היה לו קל לקבל את העובדה שייתכן שלבנו יש ליקוי למידה והוא נזקק לאבחון ולעזרה מקצועית. היועצת הבחינה שהדבר פוגע בו אישית. היא שבה והסבירה לו שאין בכך שום פסול, שליקויים כאלה קיימים אצל ילדים רבים ובעיקר אין מה להתבייש בכך. היא גם הסבירה לאב שהאבחון יאפשר לעזור לפוּאָד אם יימצא לקוי. הסבר: בעבר היו ילדים בעלי ליקויי למידה למיניהם סובלים בשקט, לעתים במשך כל ימי חייהם. הם התקשו במטלות בית-ספריות למיניהן והמורים וההורים, שלא הבינו את פשר התקשותם, נטו לעתים לחשוב שהם ילדים לא מוכשרים או עצלנים. היום אנו יודעים לזהות ליקויים אלה ולטפל בהם. אנו גם יודעים שהילדים לקויי הלמידה הם פעמים רבות ילדים מוכשרים וחרוצים שזקוקים לעתים להקלות בתחומים ספציפיים ולהתחשבות במגבלותיהם ובהמשך חייהם יוכלו להשיג הישגים ניכרים. בחברה המודרנית של היום כבר גלשנו לכיוון ההפוך. בכיתות ילדים בחברה המודרנית לעתים כרבע מן הכיתה או אפילו יותר הם ילדים המאובחנים כבעלי ליקויי למידה למיניהם. לתופעה החברתית הזאת יש כל מיני סיבות, החל ברצונם של ההורים שילדיהם יקבלו הקלות וכלה במציאת "סיבה" לחוסר ריכוז הנובע מסיבות רגשיות, עצלות, חוסר עניין בלימודים ועוד. האמת היא ששיעור הילדים בעלי ליקויי למידה אמתיים שיש לטפל בהם באופן מקצועי מסתכם באחוזים בודדים בלבד. ואכן, יכולת ההבחנה של יועצת או של מחנך עשויה לשנות את גורלו של ילד. המורים בכיתה התרשמו שפוּאָד משקיע אך הוא מתקשה במשהו שיש לאתר. כעת אנו צריכים להסביר להורים את משמעות הדבר ולעתים אין זה קל משום שההורים נוטים להתבייש ב"פגם" שיש בילדם. לעתים הם ייחסו לו עצלות או שיחשבו שזו אשמתם משום שהם העבירו לו תכונות אלה. על כן חשוב מאוד במקרים אלה להסביר היטב להורים כדי להסיר גם מהם את הלחץ. |