| האם עונש חייב להיות פרופורציונלי לחומרת המעשה? ומהי ערכה של ההבלגה? |
| פרק 5 |
|
وَإِنْ عَاقَبْتُمْ فَعَاقِبُواْ بِمِثْلِ مَا عُوقِبْتُم بِهِ وَلَئِن صَبَرْتُمْ لَهُوَ خَيْرٌ لِّلصَّابِرينَ (سورۃ النحل, آيۃ 126) ובהענישכם, השיבו מידה כנגד מידה, ואולם אם תבליגו בעוז רוח, דעו כי למבליגים בעוז רוח ייטב (סורת הדבורה, פסוק 126). סולאף, תלמידת כיתה י"א, היא נערה שקטה וחביבה שכולם אוהבים. קוראים לה "הנשמה הטובה של הכיתה". תמיד מחייכת ומבטה תמים וילדותי. אבל למרות זאת היא לא מצליחה להסתיר את הכאב שמאחורי החיוך. במבט ראשון רואים את השמחה בפניה, אומרות חברותיה, אבל במבט עמוק יותר, בעיקר בעיניים, רואים הרבה עצב חבוי. סמאהר היא חברתה הנאמנה ולולא היא היה לבה הקטן של סולאף פוקע מעוצמת הסבל. סולאף מספרת לסמאהר כל יום את מה שקרה אתמול. סמאהר חושבת שזוהי טלנובלה בפרקים שמככבים בה סולאף והוריה, סולאף בתפקיד הקורבן. לולא אמרו לה שהסיפור אמתי הייתה סמאהר חושבת שהסיפורים האלה חייבים לזכות בפרס על מקוריות וגאוניות. ברגע שמגיעה סולאף אל בית-הספר היא מחפשת את סמאהר. "אתמול אבא הכה אותי משום שאיחרתי ברבע שעה בחזרה מבית-הספר. הסברתי לו שהאוטובוס איחר אבל הוא לא השתכנע..." "אתמול אבא נתן לי סטירה משום שקיבלתי ציון נמוך במתמטיקה..." "הבוקר אבא צעק עלי ומשך לי בשיער משום שאיחרתי לאוטובוס והוא היה צריך להסיע אותי במכונית לבית-הספר..." "אתמול..." "והיום..." ובכל יום מקבלת סולאף עונש חדש על משהו שהורים אחרים לא היו עושים ממנו עניין. היא רוצה לעשות הכול מושלם אבל לרוע מזלה מה שנחשב בעיניה למושלם הוא לא ראוי ולא הגיוני בעיני אביה. "לנו, מה יש לך לספר לנו, תגידי, סולאף עשתה משהו לא טוב בבית-הספר?" קרא אביה. סמאהר לא התאפקה ומצאה את עצמה מספרת לאב על כל העונשים שהוא נותן לבתו, כמה הם משפיעים עליה והורסים אותה אף שבעיני התלמידים והמורים היא ילדה נחמדה ביותר. היא סיפרה לו כמה סולאף עושה דברים נכונים והגיוניים ואיך היא חושבת על כל צעד שהיא עושה. וכי מי לא טועה? שואלת סמאהר וממשיכה לספר לאב על תכונותיה הטובות של בתו וכמה היא רוצה לבנות קשר טוב עם הוריה ובמיוחד אתו, האב. "אני לא מתערבת בדרך שבה אתה מגדל את ילדיך ומחנך אותם", אמרה, "אבל אני, כחברתה, רואה כל הזמן כמה העונשים שהיא מקבלת מכאיבים לה, הורסים אותה ומונעים ממנה להתקדם בלימודים כפי שצריך. לכן אני רק מבקשת ממך לשקול אם העונש שהיא מקבלת מתאים למעשיה. ואם על כל טעות שלה היא צריכה לקבל עונש כבד". ואז הוציאה סמאהר מתיקה את ספר הקוראן, פתחה אותו בסורת הדבורה, פסוק 126, והקריאה לאב: "ובהענישכם, השיבו מידה כנגד מידה, ואולם אם תבליגו בעוז רוח, דעו כי למבליגים בעוז רוח ייטב". סמאהר סיימה לקרוא את הפסוק ושאלה מה השעה. "תשע וחצי", השיב האב. "אוי ואבוי. הייתי חייבת כבר לחזור הביתה, הבטחתי להורים שלי שאני חוזרת בתשע...". "האמת... את יכולה להתקשר ולהסביר להורייך שאת עדיין אצלנו. אני אחכה לך באוטו ואני וסולאף נסיע אותך הביתה. תודה לך, סמאהר... לא ידעתי שיש לבתי הנהדרת חברה כמוה..." הסבר: מזלה של סולאף שיש לה חברה אמיצה כסמאהר שאינה חוששת לומר את האמת שלה גם בפני הורים. אבל הקוראן מלמד אותנו בפסוק חשוב זה שני כללי יסוד בחינוך. האחד שעונש - ואנו מעדיפים לכנות זאת "תגובה" משום שבמילה עונש יש מרכיב של נקמה ורצון ללמד לקח ואילו אנו רוצים לתת לילד תגובה שתחנך אותו ותעזור לו לגדול - חייב להיות תואם את חומרת המעשה. אם לא נקפיד על כלל זה לא תעודד התגובה את תהליך הגדילה וההתפתחות של הילד. עונש חמור מדי ביחס למעשה יש בו משום התעללות, ותגובה קלה מדי עלולה להיות חסרת משמעות. למשל, ילד שעשה מעשה רע שלא בכוונה אינו דומה לילד שעשה זאת במכוון. ילד שהוזהר וחזר על המעשה אינו דומה לילד שעדיין לא הוזהר ועוד. במיוחד יש לחשוב תמיד אם העונש יקדם את תהליך התפתחותו של הילד ויעודד הבנה או שיעורר בו דווקא פחד, שנאה ורצון לנקמה. לשם כך צריך תמיד להתלוות הסבר לתגובה. כלל יסוד שני שמלמד אותנו הקוראן נוגע לצורך הכל כך חשוב להתאפק. כשילד עושה משהו שאינו ראוי, לעתים קרובות הדבר קורה משום שהוא לא היה יכול להתאפק. מאוד רצה משהו ולא עצר את עצמו. והנה אם ההורה גם הוא אינו מתאפק ומעניש את הילד בכעס ובחומרה הרי מה שלמד הילד הוא שגם ההורה שלו אינו יכול להתאפק ואיך אפשר אפוא לדרוש ממנו להתאפק?! ואם התאפק ההורה והבליג הרי אין דוגמה יפה יותר לילד כיצד עליו לנהוג בעתיד. זו תשתרש בלב הילד ללא עונשים, פשוט מתוך רצון אמתי להידמות להורה שלו ולהיות כמוהו. |